שלום עושים עם אויבים מובסים

בשנים שקדמו להקמת המדינה היהודית, המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל־חוסייני, היה זה שביטא היטב מכל, את מדיניות הסירוב הערבית שמשמעותה חיסול כל זכר לנוכחות יהודית בשטחי ארץ ישראל. עמדה ערבית זו נותרה בעינה עד ימינו. המפות הטיפוסיות בעולם הערבי, המראות את ”פלסטין“ במקום ישראל, הן רק דוגמה אחת לכך. הסרבנות נטועה עמוק בהוויה הפלסטינית, ולא רק בפוליטיקה שלה… וההבדלים בין הסיעות הפלסטיניות השונות הם לרוב טקטיים, ומסתכמים בשאלה האם לדבר עם ישראל במטרה לסחוט ממנה ויתורים נוספים או להיצמד לדרך הטרור בלבד.

בצד הישראלי מאידך, ישנה הסכמה כמעט מוחלטת שקיים צורך לזכות בהכרה פלסטינית וערבית. כאשר ההבדלים הם בעיקר בדרך הרצויה להשגת המטרה. בן גוריון
ייצג גישה הדוגלת בכך שצריך להראות לפלסטינים שיש להם רק מה להרוויח מהציונות. ז‘בוטינסקי לעומתו, פיתח את הרעיון שעל פיו לציונות אין ברירה אלא לשבור בכוח את הרצון הפלסטיני העיקש. שתי הגישות היריבות הללו מהוות בסיס לשיח סביב המדיניות הישראלית עד ימינו.

ההרתעה, כלומר שכנוע הפלסטינים ומדינות ערב לקבל את קיומה של ישראל על ידי איום בתגובה כואבת, עמדה ביסוד התפיסה האסטרטגית של ישראל בתקופה שבין הקמתה ב־1948 ועד הסכמי אוסלו ב־1993 .מדיניות זו גרמה לאויבי ישראל לשנות לחלוטין את האופן שבו הם רואים אותה: ב־1948 צבאות ערב ציפו לחסל בקלות את המדינה היהודית הצעירה, אך ב־1993 נאלץ ערפאת לחתום על הסכם עם ישראל (הסכמי אוסלו).

אולם הסכמי אוסלו התגלו כאכזבה מרה. שבע השנים של מדיניות הפיוס מאז אוסלו (1993-2000), ביטלו 45 שנים של הרתעה, ושש השנים של נסיגות חד־צדדיות בין 2000 ל־2006 קברו אותה לחלוטין. הסכם אוסלו רק הפך מצב רע, לגרוע מאוד. ומה שכונה ”תהליך שלום“ הפך למעשה ל-“תהליך הסולל מלחמה“. ישראל נכנסה לתהליך אוסלו מתוך הנחת יסוד שגויה. יצחק רבין סיכם לעתים קרובות את הטעות הזאת באומרו כי ”שלום לא עושים עם חברים, אלא עם הגרועים שבאויבים.“

רבין ציפה להסכם שלום הנובע מרצון טוב, התפייסות ופשרה, המגובים בחתימות על מסמכים רשמיים. ברוח זו, ממשלת רבין וגם הבאות אחריה הסכימו לקשת רחבה של ויתורים, עד להקמת מיליציה פלסטינית, בתקווה תמידית שאלו יגמלו לישראל על ידי הכרה בה. רק שהפלסטינים מעולם לא עשו כך. ההפך הוא הנכון; כל נכונות לפשרה מצד ישראל נענתה בתוקפנות פלסטינית גוברת, וכל מחווה ישראלית רק המריצה את הפלסטינים לפעול נגדה ביתר שאת.

אולם במבט לאחור, כל זה איננו מפתיע כלל. בניגוד לסלוגן שטבע רבין, שלום לא עושים עם אויבים אלא עם אויבים לשעבר, אויבים שהובסו. זה מביא אותי לנקודה העיקרית: הניצחון, או השלטת רצונך על האויב, הם שיכריחו אותו לוותר על כל שאיפה למלחמה. אם יש דבר שההיסטוריה מלמדת אותנו הוא שמלחמות אינן מסתיימות על ידי רצון טוב, אלא על ידי תבוסה נחרצת של אחד הצדדים המביאה אותו לייאוש ולנטישת כל רצון להמשיך ולהילחם. רק כאשר אחד הצדדים מקבל את תבוסתו, ניתן לסיים את הסכסוך.

כל עוד שני הצדדים עדיין מקווים להשיג את מטרותיהם, המלחמה תימשך… הדפוס ההיסטורי הזה מוביל למסקנה הברורה שלישראל יש כיום רק אפשרות אחת שתוביל לניצחון מול הפלסטינים, והיא חזרה למדיניות ההרתעה. הרתעה איננה רק צעדים קשוחים מול הפלסטינים, הרתעה היא מדיניות שיטתית שתעודד את הפלסטינים לקבל את ישראל ולזנוח את מדיניות הסירוב שלהם, והיא דורשת אסטרטגיה ארוכת טווח שתכשיר את שינוי הלבבות הזה.

ד"ר דניאל פייפס, נשיא "פורום המזרח התיכון"

למאמר המלא של דניאל פיפס בתרגום של אמיר לוי ניתן למצאו כאן

מכתב לשחקן סשה אגרונוב

                                                       

סשה היקר

שחקן זוכה להערכה ולמחיאות כפיים על גילום דמות שאינה הוא עצמו.

מחיאות הכפיים שלנו מיועדות לדמות המיוחדת שהצגת – את דמותך עצמך, אדם אציל נפש ואמיץ.

פורום "בוחרים בחיים" של המשפחות השכולות ונפגעי הטרור התמודד ללא הצלחה מול אטימות הנפש שהתגלתה בהחלטה להעניק את פרס אופיר ליוצרי הסרט "לאה צמל עורכת דין" על פעילותה בהגנת מחבלים. מוקדם יותר הפגנו מול משרדי מפעל הפיס במחאה על השימוש בכספי הציבור בניסיון לקידום הסרט לפרס האוסקר. אנו מוחים גם כנגד משרד החינוך שאינו מגלה אחריות ציבורית ומונע את הענקת כספים למה שמהווה ביזוי ערכים מקודשים על ידי הציבור.

עורכת דין צמל פעלה בהתמדה לטובת מחבלים ולהקלת העונש שהיו ראויים לו עבור מעשי הזוועה שבצעו. היא לא הסתפקה בכך אלא גם הביעה הבנה למעשים הללו. לשווא ניסינו לשכנע שכספים המיועדים לקדם את התרבות בישראל לא יכולים לשרת סרט המביע הערכה למי שמכשירה פעולות טרור ופוגע ברגשות של קהילה רחבה כאובה של נפגעי הטרור והשותפים לכאבם.

בצעד שעשית הראית גדלות נפש, רגישות לכאב של הזולת וסירוב לשתוק מול עוול ופגיעה בזולת.

ריגשת אותנו סשה.

כמי ששייך לחבורה שאינה מגלה הבנה ואינה סולחת למי שאינו הולך בתלם גילית אומץ לב רב.

פעלת כמי שחונך על פי המסורת היהודית, זנחת את הפסל והלכת לפי צו מצפונך.   

סשה אגרונוב, זוכה פרס אופיר לשנת 2009, הודיע על החלטתו להחזיר את הפרס בעקבות הענקת הפרס לשנת 2020 לסרט "לאה צמל עורכת דין".

ממשלת ישראל מתעלמת מהחוק על מנת לרצות את הרשות הפלסטינית

הרשות הפלסטינית משלמת משכורות למחבלים ובני משפחותיהם וכן תשלומים למשפחות מחבלים שנהרגו בעת הפיגוע. התגמולים הכספיים הללו מהווים גורם משמעותי בהחלטה של צעירים פלסטינים לבצע פיגוע – הבטחת הבסיס הכלכלי של המשפחות שלהם, בעיקר כאשר יש מצוקה כלכלית בבית המשפחה.

התשלומים הללו הינם גם חלק מהמצג השקרי של הרשות הפלסטינית המציגה את עצמה כגורם המתנער מהטרור וחותר לפתרון בדרכי שלום בעוד שהיא מחנכת, מעודדת ומתגמלת רצח של ישראלים. 

במרץ 2016 נרצח אזרח אמריקאי בשם טיילור פורס בחוף הים ביפו על ידי מחבל פלסטיני. אביו של הנרצח הזדעזע לשמוע שרוצח בנו מקבל משכורת מהרשות הפלסטינית המקבלת סיוע ממשלת ארצות הברית. הוא פעל לחקיקת חוק, שנקרא על שם בנו, הקובע שממשלת ארצות הברית לא תעניק סיוע כספי לרשות הפלסטינית כל עוד היא משלמת את המשכורות למחבלים.

ביוזמה של חברי הכנסת אליעזר שטרן ואבי דיכטר, ולמרות התנגדות של גורמי ביטחון ישראליים, חוקק בישראל חוק הקובע כי בסוף כל שנה יביא שר הביטחון לקבינט המדיני-בטחוני פירוט של הכספים שהרשות הפלסטינית שילמה למחבלים ולבני משפחותיהם ובאישור הקבינט הממשלה תקפיא כל חודש 1/12 מהסכום מתוך התשלומים שהיא מעבירה לרשות הפלסטינית. יש לציין כי הכנסת לא קיבלה את הדרישה של הממשלה לתת לה שיקול דעת האם ליישם את החוק.

עד היום לא התכנס הקבינט הבטחוני מדיני לאשר את הקיזוז לשנת 2019 וזאת למרות ששר הביטחון הגיש את פירוט הכספים שהרשות הוציאה על משכורות המחבלים. בכך ממשלת ישראל עוברת על החוק ומסייעת לטענת הרשות הפלסטינית ללגיטימיות של תגמול רצח של ישראלים.

אב שכול מבקש צדק, אבל מערכת הצדק עסוקה, נא לא להפריע

באוגוסט 2001 נרצחו בני הזוג שרון בן-שלום הי"ד, יניב בן-שלום הי"ד והאח של שרון- דורון סוורי הי"ד. מחבלים נצמדו למכוניתם בעת שנסעו בכביש 443 וירו בהם, שני ילדים שהיו ברכב נצלו כאשר האמא שרון סוככה עליהם בגופה וספגה את הכדורים.

בשנת 2006 הגישה המשפחה תביעת פיצויים עונשים על סך של 650 מיליון ש"ח כנגד הרשות הפלסטינאית וכנגד המפגעים.

בין המשלחים של כנופית המרצחים ומי שסיפק להם את הנשק היה מרואן ברגותי, בעדות של אחד מחברי הכנופיה הוא סיפר שמרואן ברגותי נתן לו 500 שקלים בתמורה ל"רצח של יהודי".

עם הגשת כתב התביעה , הוגשה בקשה לעיקול כספי הרשות אשר נגבים עבור הרשות על ידי ממשלת ישראל.

בפתיחת קדם המשפט התייצבו נציגי מדינת ישראל (היועץ המשפטי לממשלה והיועץ המשפטי של משרד הביטחון) יחד עם נציגי הרשות הפלסטינית  בדרישה למחוק את בקשת העיקול או לחילופין להקטינה למינימום. כן, נציגי ממשלת ישראל הצטרפו לרשות הפלסטינית, זו ששלחה את המרצחים כנגד קורבנות הטרור!!!

הרשות הפלסטינית בקשה למחוק את כל התביעה על הסף.  בית המשפט אישר עיקול על סך מיליון ש"ח .

מאוחר יותר התביעה הועברה לבית המשפט המחוזי בירושלים ותוקנה לסך של 400 מיליון שח.

בשנת 2018 ניתן פסק הדין של השופט דרורי הקובע שהרשות שותפה לרצח. בפסיקה זו התבסס על החלטה תקדימית שלו משנת 2004 שקבעה שבתנאים מסוימים לרשות הפלסטינית יש אחריות שיתופית לרצח על ידי מחבלים וניתן לחייב אותה בפיצויים.

עם קבלת פסק הדין הוגשה בקשת עיקול למשרד האוצר על כספי הרשות הפלסטינית , מדינת ישראל ניסתה בתואנות שונות לא לבצע  את העיקול ורק לאחר איום של עורכי הדין בהגשת תביעה לביזוי בית המשפט.

בשנת 2018 ניתן פסק הדין בתביעה. השופט דרורי, פסק פיצויים עונשים של 62 מיליון שקלים. בחלקם חייב את הרשות הפלסטינית ובחלקם את חברי הכנופייה. השופט דרורי חייב את הרשות בהתבסס על השידול של המרצחים לבצע את הפשע, על אספקת הנשק והתשלום עבור ביצוע המעשה.

בשנת 2018, הרשות הפלסטינאית הגישה ערעור לבית המשפט העליון על עצם ההרשעה ועל גובה סכום הפיצוי.  במקביל הגישה המשפחה ערעור על גובה סכום הפיצוי.

בשנת 2019 התקיים דיון בבית המשפט העליון ובמהלכו ביקש בית המשפט את חוות דעת היועץ המשפטי לגבי מתן פיצויים עונשים. 

בדיון פנה סוורי ציון (אביהם של שרון ודורון הי"ד) אל בית המשפט בבקשה לזרז את ההליכים ולסיים את עינויי הדין , בדבריו הוא הדגיש את מותו של רחמים בן שלום ז"ל, אביו של יניב הי"ד ושל פרידה סוורי ז"ל, אימם של שרון בן שלום (סוורי) הי"ד ושל דורון סוורי  הי"ד, אשר לא זכו לראות את הצדק.

היועץ המשפטי של הממשלה נתבקש על ידי שופטי בית המשפט העליון לתת חוות דעת האם, מאחר והמשפחה קיבלה פיצויים ממדינת ישראל, אין בדרישה לפיצויים מהרשות עניין של כפל פיצויים. היועמ"ש קבע שאין כפל מאחר ומדובר בפיצויים עונשים (השונים מפיצויים לנזק) .

הרשות הפלסטינית הגישה ערעור על חוות דעתו של היועץ המשפטי. למרות שחוות הדעת ניתנה לבקשת בית המשפט והרשות אינה בעלת זכות ערעור בעניין, התיר לה בית המשפט להגיש את טיעוניה. 

הרשות מנצלת את זכות הערעור התמוהה שנתנה לה, מגישה בקשות חוזרות להארכת מועד הגשת התגובה שלה ויוצרת  סחבת לביצוע פסק הדין.

אבל המערכת המשפטית לא ממהרת. וכך בסוף שנת 2020, למרות שעברו 14 שנים עדיין היא לא הצליחה להעניש את מי שאחראי לביצוע הפשע הנוראי.  

והמשפחה ממתינה לצדק, להטלת האחריות על אלו שפגעו ביקרים להם, ליום בו מדינת ישראל תקבע שיש מחיר יקר לדם של יקיריהם.

תגובת "בוחרים בחיים" להרס בית המחבל שרצח את הרב אוחיון הי"ד

רצח הרב אוחיון לא היה קורה אילו שופטי בג"ץ היו מפסיקים לרמוס פעם אחר פעם את מדיניות הביטחון של ישראל. מחבלים פוטנציאליים רואים כיצד השופטים מצמצמים הריסת בתים, מונעים גירוש מחבלים ואת שלילת תושבותם.

קראן תגובתנו באתר YNET > לחצו כאן

למה תושבי מדינת ישראל מנועים מלסלק את מחבלים מתחומי המדינה?

                                                                       

היום התקיים בבית המשפט העליון דיון בעתירה של ארגון "המוקד להגנת הפרט".

השאלה שבה דן בית המשפט היא האם תושבי מדינת ישראל, באמצעות נציגיהם בכנסת ישראל רשאים להחליט שמחבל מורשע יאבד את מעמדו כתושב המדינה או שיכפה עליהם להכיל אותו בניהם ולממן מההפרשות שלהם לביטוח לאומי שלל הטבות למי שבגד בחברה בה הוא חי ופגע הדברים המקודשים לה ביותר – חיי אדם.

כדי לעמוד על מידת האבסורד בעצם הדיון, יש לציין שאותם מחבלים זוכים לכספים והטבות, להם ובני משפחותיהם מהרשות הפלסטינית. כך שמניעת הזכויות של הביטוח הלאומי ממחבלים לא תפגע ביכולת הקיום הבסיסית שלהם אלא תפגום ברווח שלהם ממעשיהם הנתעבים. 

בעולם של הגיון וצדק היו התובעים, אלו המתייצבים מול שופטי הבג"צ כשידיהם מגואלות בדם ותובעים זכויות, מושלכים מדלתות בית המשפט. בעולם ההזוי בו אנחנו קיימים מערכת המשפט עוסקת בסוגיה הזאת למעלה מ11 שנה כשבינתיים היא מונעת מהרשות המבצעת להטיל על המחבלים את הסנקציות בהתאם לסמכות המוקנית לה על פי החוק.

בעולם שפוי בו המדינה מקבלת את כל הכלים הדרושים לה להגן על חיי אזרחיה והמערכת המשפטית מסייעת לה במשימה הכול כך חשובה הזאת, שר הפנים היה מסלק את אותם מחבלים מגבולות ישראל אל תחומי הרשות הפלסטינית. בכך היה מונע את החשש שמא יחזרו על מעשי הטרור שלהם (כפי שקרה ללא מעט ממחבלים משוחררים), מונע את הסיכוי שקורבנות הטרור יעמדו מול מי שריסק את עולמם וגם מגביר את ההרתעה שתמנע מאחרים לעלות על דרך הטרור.

בעולם שלנו

בעקבות דרישה קודמת של הבג"צ מהכנסת לחוקק חוק שיבהיר את סמכויות נציג הממשלה לבטל תושבות התכנסה וועדת הפנים לנסח חוק מתאים. חברי הוועדה הדגישו בדיונים ועגנו את העיקרון בחוק בצורה מפורשת שהסמכות ניתנה לשר הפנים בהתייעצות עם שר המשפטים ואינה תלויה בדעתו של היועץ המשפטי לממשלה. ידעו חברי הוועדה מדוע הם העלו את הדרישה הזאת משום שלאחר שיצא החוק, ובניגוד לרוח החוק פנה השר דרעי ליועמ"ש והלה התנה את הפעלת הסמכות בנתינת מעמד למחבל … המקנה לו את כל הזכויות הסוציאליות.

וכך הגענו למצב שבו תושבי מדינת ישראל מנועים מלסלק את המחבל מתחומי המדינה ומחויבים לתת לו זכויות סוציאליות מלאות המתווספות לאתנן שהוא מקבל מהרשות הפלסטינית.

ועדיין לא נחה דעתה של המערכת והיא מתכנסת לפסוק האם עדיין לא פגענו חלילה בזכויות של מי שפוצצו אוטובוסים, רצחו נערות צעירות, רצחו זוגות ומשפחות והביאו לתושבי ישראל אוקיאנוס של שכול ונכות וכאב.

הזוי!

על חשיבות ההרתעה במלחמה בטרור

כוחות הביטחון של מדינת ישראל פועלים במסירות וללא הרף כדי לזהות ולעצור התארגנויות לטרור. בזכות המסירות והתחכום שלהם רובם המכריע של ההתארגנויות הללו נחשפות ונמנעות.

רובם אבל לא כולם. וחוסר היכולת למנוע 100% של ניסיונות טרור מסתיימים באובדן חיים, בנכות גופנית ונפשית וים של כאב של בני המשפחה, ידידים ומכירים.

אחד מהכלים לנסות לצמצם את מספרם של אלו הבוחרים בטרור הוא להגביר את ההרתעה- להגדיל את המחיר שהם ו/או בני משפחותיהם ישלמו עבור מעשה הטרור.

כלי זה חשוב במיוחד בהתמודדות עם מחבלים בודדים שפועלים ללא חברות בקבוצה גדולה יותר שחשופה יותר לגילוי על ידי מערכת הביטחון.

בהפעלה של כלי ההרתעה, מדינת ישראל מתמודדת עם גורמים השואפים להגדיל את הרווח של המחבל. הרשות הפלסטינית מעניקה למחבלים ובני משפחותיהם מעמד חברתי גבוה, והטבות כספיות, זאת בנוסף להסתה ארסית במוסדות החינוך ובאמצעי התקשורת הפלסטינים. גורמים עוינים לישראל מממנים עורכי דין שיאבקו בבתי המשפט בישראל להפחתת אמצעי הענישה נגד המחבלים ובני משפחותיהם.

מדינת ישראל אינה מוכנה לנקוט באמצעי המשמעותי ביותר של עונש מוות למחבלים. 

האמצעים האפשריים והאפקטיביים ביותר הם הריסת בתי המחבלים ושלילת תושבות של המחבלים ובני משפחותיהם.

מומחי מערכת הביטחון אישרו שלאמצעים הללו יש השפעה משמעותית על המחבל הפוטנציאלי ובעבר מנעו פיגועים. זאת כאשר מחבלים נמנעו מלבצע את הפיגוע כדי לא לפגוע במשפחתם. במקרים מסויימים, משפחות שהבינו שבן המשפחה עומד לבצע פיגוע דווחו למערכת הביטחון כדי למנוע את הריסת ביתם.

למרות שהחוק הישראלי מאפשר לגורמים הצבאיים (הריסת בתים) והאזרחיים (שלילת תושבות) להפעיל את האמצעים הללו ולמרות התרומה החשובה שלהם בהצלת חיים, בשנים האחרונות בית המשפט העליון מגביל בצורה משמעותית את השימוש באמצעים הללו.

נציגי הפורום בוחרים בחיים פוגשים את שר המודיעין וחבר הקבינט אלי כהן

השבוע פגשנו נציגי הפורום בוחרים בחיים את שר המודיעין וחבר הקבינט אלי כהן כדי להציג את הפורום ואת פועלו להגברת המאבק בטרור.מסרנו לו חוברת חבילת ההרתעה שהממשלה מיישמת רק חלקית.דברנו על חשיבות הבטחון הלאומי והאישי ולאזן המאמצים בין השניים.שמחנו לאוזן קשבת ופתיחות ע״י השר.למרות תקופת הנגיף אין להרפות מהמאבק בטרור שישאר הרבה זמן אחרי הנגיף.שנה וחתימה טובה למדינה ועם ישראל.

ארבעה מאסרי עולם למחבל שרצח תינוק ושני חיילים

שנה וחצי לאחר שרצח את התינוק עמיעד ישראל והחיילים יובל מור-יוסף ויוסי כהן, בית המשפט הצבאי בעופר גזר על המחבל עסאם ברגותי ארבעה מאסרי עולם

https://www.makorrishon.co.il/news/241409/